מוזאון הנגב לאמנות הוא מבנה ציורי מימי השלטון העות'מאני, "בית המושל". זהו מבנה לשימור ומוזאון מוכר על פי חוק המוזאונים. לאחר הקמת המדינה שימש המבנה כבית העירייה. לאחר מעבר העירייה למשכנה הנוכחי הפך המבנה בשנות ה-80 למוזאון לאמנות כחלק ממוזאון הנגב ששכן במבנה המסגד.
בשנת 2004 לאחר שיפוצים ועבודות שימור המבנה נפתח כשהוא מותאם לצרכים של מוזאון מודרני.
בשנת 2011 עבר המוזאון לניהול חברת כיוונים והחל בתנופת פיתוח והתחדשות בניהולה של הד"ר דליה מנור. מוזאון הנגב לאמנות שם לו למטרה להביא לנגב ולתושביו אמנות איכותית ולהציגה בסטנדרטים מקצועיים מהגבוהים ביותר.
המוזאון מציג תערוכות מתחלפות של אמנות מודרנית, ישראלית ובין-לאומית, המציעות מבט חדש על פרקים בתולדות האמנות, בצד תצוגה של אמנות עכשווית רעננה. בין האמנים שהוצגו במוזאון היו אמנים ישראלים בעלי שם בין-לאומי, מנשה קדישמן, דני קרוון, מיכה בר-עם, סיגלית לנדאו ואמנים בין-לאומיים כמו שון גלדוול, טרייסי סנלינג, שנטל אקרמן ואמני הפופ הנודעים אנדי וורהול, ג'ספר ג'ונס, רוי ליכטנשטיין ואחרים.
המוזאון מדגיש באמצעים שונים את מקומו החשוב של הנגב באמנות הישראלית. לביקורי קבוצות יש לתאם מראש עם מחלקת ההדרכה 08-6993531
להסדרי הנגישות של מוקדי כיוונים לחצו כאן
מבוגרים (מגיל 18) – 20 ₪
כרטיס משולב למבוגר למוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח ומוזאון הנגב לאמנות - 35 ₪
משפחה (2+2) – 40 ₪
אזרחים ותיקים (בהצגת תעודה) – 10 ₪
מחזיק תעודת נכה – 15 ₪
כרטיס משולב למחזיק תעודת נכה למוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח ומוזאון הנגב לאמנות - 30 ₪
ילדים ונוער (מגיל 5) – 10 ₪
סטודנטים (בהצגת תעודה) – 10 ₪
חיילים ושוטרים במדים – 10 ₪
הנחת תושב (בהצגת תעודה) - 15 ₪
תזוזה: ריקוד ותנועה באמנות ישראלית עכשווית
ריקוד הוא על פי רוב הבעה אילמת של רעיון כמו גם אפשרות לפרוק מתח ולמצוא פורקן. בדומה לכל אמנויות המופע הוא מובע בחלל מסוים ובזמן נתון.
בתערוכה "תזוזה" האמנים בחרו להנציח תנועה וריקוד שמהדהדים לזמנים שונים, ומבטאים פולחן, סכסוך והקרבה. המתח שבין האמנות לבין התנועה עובר כחוט השני לאורך כל התערוכה וקושר את העבודות בחלל ובזמן.
חלק מהאמנים מבקש לבחון את היחסים שבין התנועה לקיפאון, בין האדם לטבע ובין גוף לחומר. בעבודותיהם של בר פרום, אילת כרמי ומירב הימן עבודת התנועה הצטמצמה לאובייקט שמעורר שאלות לגבי ממד הזמן לעומת ממד החומר. במרכז יצירתן של אילת כרמי ומירב הימן עומד אובייקט, ספק פסל ספק מכשיר מדעי, ובעת השימוש בו הוא מתווה סימנים וצללים על האדמה. התנועה המעגלית שיוצרת המדענית החוקרת המופיעה בעבודת הווידאו שלהן, המסתובבת עם המתקן, היא בעקבות מחקר שנעשה לשם הבנת הטבע על כל מושגיו. התנועה המעגלית מאפשרת לה למדוד את השטח ולהטמין בו חלקיקים של אור ושל חול, ואגב כך עשרות עיגולי אור נעים על גופה ומסביבה במחול אור אינסופי. גם בר פרום משתמש באובייקט עץ גדול. הוא חושף את העץ ובכך מגלה פני שטח קמורים וקעורים המדמים עמקים וגבעות. בתהליך זה הוא מקפיא רגעים בזמן: סימון המפגש בין הגוף לרצפת העץ יוצר קומפוזיציות שונות במרחב, המתחיל כתנועה ומסתיים בהקפאתה במרחב. עבודה זו מזמינה את הצופים לקחת בה חלק פעיל – לגעת בה, לדרוך עליה, לשכב בתוכה ולהסתכל עליה מלמעלה.
עבודה נוספת שמאפשרת את התערבותו של הצופה היא עבודתו של אסף גרובר. גרובר שיסף וחתך בפעולה פיסולית סדרתית עשרות כדורי באולינג צבעוניים. החיתוך, שנולד מסקרנותו לבדוק את תכולתם של הכדורים, חיבל בצורתם וניטרל את פונקציית המשחק והתנועה שלהם. אך בעצם הצבתם כ"מבוך", הכדורים יוצרים תנועה חדשה – את זו של הצופה, שנאלץ ללכת בין סבכי הכדורים ובכך ליצור תנועה חדשה המוכתבת לו על ידם.
ההכרחיות בתנועה באה לידי ביטוי גם בעבודותיה של יעל בלבן. אמנם היבט הריקוד נראה באופן גלוי בדימוי הרקדניות, אך ישנה גם תנועה סמויה ביצירות אלו – התנועה של האמנית עצמה העושה שימוש בטכניקת הרפידוגרף. היא חוזרת שוב ושוב על סמל של חותמת הלקוח מעברה המשפחתי – החתמת מסמך טיהור שמו של סבה, שנים לאחר שהוצא להורג בידי המשטר הסובייטי באשמת בגידה. באמצעות הרפידוגרף היא יוצרת את הדימויים על הנייר. הסדר והחזרתיות שבעבודת הרפידוגרף מנוגדים לזריקות הצבע המבולגנות. דואליות כזו נמצאת גם בעבודתו של רונן שהרבני. מצד אחד צנצנת, פריט יומיומי, סתמי אפילו. מצד אחר חלל המבטא ניסיון ליצור מערכת אקולוגית חדשה המורכבת בלשון האמן בסיסיים, כלומר בתים שחיים בהם, עם חוקים חדשים ובלתי תלויים בתנאים החיצוניים. תוך כדי ערבול המבנים, המזכירים פתיתי שלג בכדור בדולח, מופיע בתוך החלל הסטרילי קיר בטון, מעין מחיצה. בניגוד גמור לתכונות הבטון כאובייקט הפרדה סטטי, הקיר מסתובב ומתחיל תהליך ערבוב המאפשר את מעבר המבנים מצד לצד. הדמויות המופיעות משני צידי הקיר משלימות את תנועתו ובכך מעלות את השאלה, האם הן מקור הכוח המסובב את הקיר, והאם יצליחו לחדור את מעטה הבטון ולהיפגש. בסיומו של התהליך הדמויות נעלמות, המבנים מידלדלים והצנצנת חוזרת לנקודת המוצא עם החומר הבסיסי שמתפרץ ומתפוצץ שוב לחלקיקים, המרכיבים בתורם מערכת אקולוגית חדשה.
הדימויים של הילה בן ארי, על מתח והשהיה, מתגרים גם הם בממד הזמן וכוח הכבידה, במה שנדמה כהצעה לעצור את שניהם. בן ארי מביימת רגעים של הקפאת רטט תנועה, כופה על הצופה להתבונן בשימת לב, לעקוב אחר מתח, נשימה, מיצמוץ עיניים ומאמץ שרירים של הדמויות שהן בגודל כמעט אנושי. גם בעבודתה של מאיה ז"ק, החותמת את התערוכה, האמנית מבקשת מהצופה לתת דעתו לפרטים, דרך העיסוק בניסיון האנושי לכפות צורה וסדר על המציאות בתהליכי אילוף ומשטור. בסביבה שבה נדמה שהכול מתרחש בהתאם לתכנית חל שיבוש כאשר לפתע הסדר מופר.
