מוזאון הנגב לאמנות

מוזאון הנגב לאמנות הוא מבנה ציורי מימי השלטון העות'מאני, "בית המושל".
זהו מבנה לשימור ומוזאון מוכר על פי חוק המוזאונים. לאחר הקמת המדינה
שימש המבנה כבית העירייה. לאחר מעבר העירייה למשכנה הנוכחי הפך המבנה בשנות ה-80 למוזאון לאמנות כחלק ממוזאון הנגב ששכן במבנה המסגד.

בשנת 2004 לאחר שיפוצים ועבודות שימור המבנה נפתח כשהוא מותאם לצרכים של מוזאון מודרני.
בשנת 2011 עבר המוזאון לניהול חברת כיוונים והחל בתנופת פיתוח והתחדשות בניהולה של הד"ר דליה מנור.
מוזאון הנגב לאמנות שם לו למטרה להביא לנגב ולתושביו אמנות איכותית ולהציגה בסטנדרטים מקצועיים מהגבוהים ביותר.
המוזאון מציג תערוכות מתחלפות של אמנות מודרנית, ישראלית ובין-לאומית, המציעות מבט חדש על פרקים בתולדות האמנות, בצד תצוגה של אמנות עכשווית רעננה.
בין האמנים שהוצגו במוזאון היו אמנים ישראלים בעלי שם בין-לאומי, מנשה קדישמן, דני קרוון, מיכה בר-עם, סיגלית לנדאו ואמנים בין-לאומיים כמו
שון גלדוול, טרייסי סנלינג, שנטל אקרמן ואמני הפופ הנודעים אנדי וורהול, ג'ספר ג'ונס, רוי ליכטנשטיין ואחרים.

המוזאון מדגיש באמצעים שונים את מקומו החשוב של הנגב באמנות הישראלית.
לביקורי קבוצות יש לתאם מראש עם מחלקת ההדרכה 08-6993531

להסדרי הנגישות של מוקדי כיוונים לחצו כאן

אם אין קמח

8 בספטמבר – 26 בדצמבר 2015

אוצרת אורחת: מרי שק

בתערוכה זו אנו פוגשים ארבע אמניות, אישה אישה ועולמה, המעלות לדיון סוגיות מתוך ההקשר הנשי, המסורתי והתרבותי. התערוכה מציעה סגירת מעגל המאחד את החומר (קמח), את המקום (הנגב) ואת הזמן (מתקופת התנ״ך ועד ימינו) – שכן  המדבר, זה שעליו יושב מוזאון הנגב, הוא אחד ממקורות החיטה. החיטה היא הדגן הוותיק ביותר בעולם. היא מופיעה בכל התרבויות ומשולה למתנת אלוהים לאדם. בתערוכה זו, הקמח הופך לחומר ביד היוצר, שהרי אם יתפח ,ישתבח בדיוק כמעשה התורה. זו  משולה לחוכמה בעוד מעשי היצירה משולים לבריאה, ושניהם שייכים לעולם הפליאה. בספרו ״קיצור תולדות האנושות״, פרופ׳ יובל נח הררי מציג תפיסה אלטרנטיבית של ההיסטוריה, ובה, בעקבות המהפכה החקלאית, לא בני האדם בייתו את החיטה אלא החיטה בייתה אותם. כתוצאה מכך פני החברה השתנו לחלוטין: מצד אחד שגשוג  ופריחה, ומצד אחר ניכור וחמדנות אינדיווידואלית. מגילדות ומרשויות הדת והפטרונות בתקופות קדומות, האמנים במאה העשרים עברו לעבוד כיישויות עצמאיות, וכל אמן נתון בטריטוריה שבחר ליצור בה. אלא שארבע האמניות המציגות בתערוכה הן שותפות במסע חיי היצירה, הנפש והחברה. הקשרים העמוקים שנוצרו ביניהן לפני התערוכה והשתבחו עוד יותר במהלכה, הובילו אותן ליצירה מרתקת ולשיח הלקוח מעולם ההתפלספות הדתית. 

מאיה גלר, תלמידתה של מאיה ז"ק, עוקבת אחר פעולותיהם של העובדים במפעל לקמח והעוסקים בייצורו. היא מתבוננת במשך שנה אחר המתרחש בין העובדים לבין כותלי המפעל ואחר הדינמיקה בין הדת היהודית לבין העובדים הזרים. הללו הופכים תחת מבטה הנוקב לחוויה הרמונית המעבירה את הצופה ממצב היפנוטי למצב מדיטטיבי רוחני.

מאיה ז״ק מציגה ב״אמא כלכלה״ מצב מוגדר החקוק בהיסטוריה היהודית. היא עסוקה בתיעוד אישה המכינה עוגת קיגל כשהיא לבושה בקפידה, ושומעת את רחשימלחמת העולם השנייה ברדיו המשדר חדשות בגרמנית. השואה נוכחת ומגבירה את כאב הזיכרון. הקמח של העוגה נותר מיותם.

רעיה ברוקנטל מציגה אלמנטים ורישומים מהעולם היהודי תוך תהייה על זהותה הפרטית. אם יש פרנסה, יש אמונה בצידה. האמנית מתבוננת בעושרו של העולם הדתי ומעלה שאלות על משקלו של הממון בעולם הזה.

יפעת בצלאל מזמינה את הצופים לשוטט במשכן וירטואלי של בית המקדש וכך מקרבת אותם לקודש הקודשים. המיצבים שלה חותרים לשחזר מצב ארכאי מסורתי בתוך הווה המספק לה כוחות ליצור אמנות רוחנית, מעין  עבודת קודש במקדש. הקמח בעבודתה משול לדבר הבלתי נתפס, הנשגב ככוח היצירה. הפסוק, ״אם אין קמח, אין תורה״, מלמדנו שללא אמצעים לקיום חומרי אין אפשרות לקיום תרבותי.